לשנה טובה תכתבו ותחתמו.
עכשיו תחילת השנה, ואחרי שסיימתי עם בישולי עשרות הארוחות למאות האורחים בשלושת ימי החג שבאו עלינו לטובה, אפשר להתפנות לדברים החשובים באמת: לתכנן את אתגרי הריצה לשנה הקרובה. כי ריצה זה נחמד, אבל כשיש אתגר מוגדר אז מתאמנים אליו, וכשמציבים את האתגר חצי סנטימטר מעל הקו ה"הגיוני" לשאוף אליו, אז גם מתאמצים ומשתפרים. בגדול, כן? אל תתפסו אותי על הגזמות וסכנת פציעות וחוסר הקשבה לגוף. בכל זאת, מדובר בי. כלומר אני שלא ששה אלי כאב, ולא נלחמת עד הפודיום, ולא מתאבדת על המסלול. אני פשוט לא כזאת. אבל במידה הסבירה (ידוע לי שהמושג "סביר" הוא סובייקטיבי להחריד), אני בהחלט מחזיקה מהמשפט "בלי אתגרים אין שיפורים" או בגרסתו החיובית - "תאתגר ותשתפר".
לפני שנה בדיוק עשיתי את זה עם ה 10 ק"מ, שלא היה לי מושג איך אעשה זאת, אבל היה לי מושג שאצליח. וכך היה. התאמנתי, הגעתי מוכנה עם ליווי מוראלי, ושעון חדש שלא הצלחתי לכוון כמו שצריך, אבל מפה לשם עברו עשרה קילומטרים ובזמן תואם ציפיות.
כתבתי על זה פה בבלוג.
אחר כך העליתי רף ורצתי בירושלים' שזה אמנם עשרה קילומטרים אבל כולל עליות, ואחרי זה ריצה עם עליות יותר משמעותיות במירוץ שחר. ככה שהרף הבא הוא לקצר זמנים, נניח לרדת ל 60 דקות.
או לרוץ חצי מרתון.
הנה כתבתי את זה.
מניחה שכשאתאמן לחצי מרתון, הזמנים בריצת 10 ק"מ יתקצרו מאליהם, והנה הרווחתי שני אתגרים בעוד שעת ריצה אחת (לפחות).
יש לי בדיוק עשרה שבועות לחשוב טוב טוב מה עשיתי לעצמי, ולהצליח לרוץ מעל שעתיים רצוף. לכם יש מספיק זמן לעכל, לנשום עמוק ולפרגן לי הצלחה.
עכשיו נשאר להתפלל ליושב במרומים שישים לב למזג האוויר. זו המחלקה שלו. לכל מה שקשור לאחריות שלי, אני כבר אדאג. תכנית אימונים, לבצע אותה, לאכול לישון ולרוץ (לאו דווקא בסדר הזה), לצרף אלי את אפרת הנהדרת וכמובן לדווח על ההתקדמות.
הערב נורתה יריית הפתיחה. ריצה ראשונה מתוך כ-30 ריצות לפחות. היה לא משהו, בלשון המעטה. אבל אני לא חדורת דאגה אלא חדורת מוטיווציה. פסיכית אבל מתלהבת.
יהיו עידכונים. מבטיחה.
* אהבתם את הפוסט? מעולה. תסמנו לי את זה עם הלב פה מימין, תלחצו, שלחו תגובה
אפילו לא צריך להפעיל שעון בשביל זה...
ואם תרצו שכל פוסט חדש יגיע אליכם למייל, אתם מוזמנים להירשם ואני מבטיחה לא להגזים.